שלום לכולם! והשבוע אנחנו בביקור בגן עדן קטן, נעים ושקט – חניון "דרדרה" שבעמק החולה, למרגלות הגולן. האתר משמש כיום כאתר פיקניק, עם חורשת אקליפטוסים, פלגי מים קטנים שזורמים בינות לעצים, גן מתקנים מוזיקליים מקומיים ואתר הנצחה. אבל לפני שהוקם החניון, ידעה דרדרה תלאות רבות, גלגולים שונים ושמות אחרים, עליהם נדבר בפינה הנוכחית.
הסיפור של ההתיישבות באדמות דרדרה מתחיל אי שם בשנות השלושים של המאה הקודמת. באותה עת, רכשה חברת "הכשרת הישוב" שעסקה ברכישת קרקעות בארץ ישראל, את הזיכיון על השימוש באגם החולה, מאיש עסקים לבנוני. צריך לזכור שבאותה תקופה, לפני ייבוש האגם (שכפי שהזכרנו בפינה הקודמת, כונה "ים סומכי") הוא היה גדול מאוד ביחס לשמורות הטבע שאנו מכירים כיום.
לאחר רכישת הזיכיון, היה הצורך ליצור התיישבות יהודית גם מצידו השני (המזרחי) של האגם, בסמוך לגבול עם סוריה. לטובת פרויקט זה, רכשה הקרן הקיימת לישראל, כ-1300 דונם מסביב לשטח בו נמצא כיום החניון.
רכישת הקרקעות הפכה את אפשרות הקמת התיישבות יהודית ממזרח לאגם החולה, לאפשרית.
ראשוני המתיישבים, היו חברי קיבוץ חולתה (בצידו המערבי של האגם), שהיו מגיעים למקום בסירות.
הם הקימו במקום מכוורת, רפת ואוהלים, ושתלו ירקות ותבואה. את ההגעה למקום הם הקלו, על ידי בניית מזח מסודר.
הדרך היבשתית היחידה להגיע לדרדרה, הייתה דרך איזור גדות של היום, וגשר בנות יעקב.
חברי חולתה, השתמשו בנקודה לפעילות נוספת חשובה ולא כל כך מוכרת. שיירות של פליטים יהודים מאיזור סוריה וארצות ערב, העפילו בצורה יבשתית וחשאית, דרך המקום, כשרבים מהם הוחבאו באופן ראשוני בקיבוץ חולתה.
בשלב מסוים, בשנות ה-40 העבירו חברי חולתה את האחריות על אדמות המקום לחברי "קיבוץ אייל" שהיה התארגנות של חברי תנועת הנוער העובד והלומד בעיקר מבולגריה. הקיבוץ החזיק את המקום עד מלחמת העצמאות, שבה מצא את עצמו מתמודד עם חזית סורית משלושת עבריו, כשגבו לאגם החולה. חברי הקיבוץ שהבינו עוד לפני הכרזת המדינה את מצבם, השכילו ומיהרו להכין תעלות ובונקרים כדי לקדם את פני הרעה הסורית, ואף מיקשו חלק מהדרכים שנתפסו כאפשריות לכניסה סורית.
כחודש וחצי לאחר הקמת המדינה, אכן הגיעה ההתקפה ממנה חששו, כאשר כוחות ארטיליריה ורגלים סורים, בסיוע מטוסים, תקפו את הנקודה קשות, ולמעשה הרסו אותה, תוך שהם משאירים חללים בקרב המגינים. בסופו של קרב, הצליחו בגבורה עיקשת, מגיני הישוב יחד עם מחלקה מחטיבת כרמלי שפעלה רבות באיזור, להדוף את המתקפה הסורית.
התיישבות "אייל" בדרדרה אמנם הצליחה להישאר גם לאחר המלחמה וההסכמים עם הסורים, אבל היותה נקודה מבודד מאוד, חשופה להתקפותיהם של הסורים, שלא כיבדו את ההסכמים, הביאה את חברי הקיבוץ להחלטה לעזוב את הנקודה לטובת התיישבות קבע באיזור שבין קלקיליה לכפר סבא.
הקבוצה הבאה שאיישה את המקום הייתה קבוצה של חברי קיבוץ גדות, שבאותה עת עוד נקרא "הגוברים". הם הגיעו למקום למספר חודשים מצומצם לפני העלייה להתיישבות הקבע להם אך גם לאחר עזיבתם למיקום הקבע, הם המשיכו לשלוח קבוצות שיאיישו מידי פעם את הנקודה לה נודעה חשיבות אסטרטגית, בשטח המפורז בסמוך לקו הגבול.
מי שהחליף את חברי גדות במקום, היו חברי היאחזות נח"ל "נחלאים ד'". צריך להזכיר שבאותה עת כבר החלו העבודות לייבוש האגם, וההגעה למקום על ידי סירות כבר הייתה בעייתית, מכיוון שהאגם כבר הצטמק. לטובת סידור דרכי ההגעה, הקים צה"ל גשר חביות, עליו הגיעו החברים עד להיאחזות, שאז כבר קיבלה את שמה החדש "אשמורה".
את חיילי הנח"ל החליפו חיילים אחרים שהקימו במקום מוצב צבאי.
אשמורה הפכה רשמית מנקודת התיישבות אזרחית-צבאית, לבסיס צהל"י צמוד גבול.
במלחמת ששת הימים, הצטרפו הסורים למערכה, והפגיזו את הישובים הסמוכים לגבול בצורה אינטנסיבית. גם המוצב בדרדרה הותקף ורבים נפגעו. לאחר שניתנה ההוראה הממשלתית והצבאית, להשיב חזרה למתקפה הסורית, והחלה ההעפלה לרמת הגולן, היה אחד מצירי ההתקפה (שנועד להסוות את ההתקפה המרכזית) בדרדרה, אז כבשה החטיבה המרחבית (3) את המוצבים הסורים השולטים על דרדרה, והסירו את האיום מעל המקום.
מאז, לא אוישה דררדה, וכיום היא משמשת כאתר נעים ומזמין לצד הדרך, כאשר לצידו, אנדרטה אשר מנציחה את מקימי, מיישבי ונופלי המקום. האנשים שישבו על הגדר, בגבורה מופלאה, על אף כל הקשיים, והיוו חיץ עבור ישובי פנים הארץ.
