טבריה חוגגת כ 2000 שנים להיווסדה. העיר שהוקמה על ידי הורדוס אנטיפס, בנו של המלך המוכר הורדוס, ידעה לאורך השנים עליות ומורדות. כמו העיר, גם הקהילה היהודית שישבה בה לאורך השנים ידעה שנות חסד ושנות גלות. העיר אירחה את הסנהדרין בנידודיה, והייתה לתחנתה האחרונה. בה נחתם התלמוד הירושלמי, וכן נכתב בה תנ"ך כתר ארם צובא המפורסם.
במהלך המאה ה-16, לאחר שטבריה הייתה חרבה במשך לא מעט שנים, חכרה דונה גרציה, ודון יוסף נשיא, שניהם אנוסים ממשפחות אמידות שהגיעו מפורטוגל, שטחים בטבריה ובסביביתה מהסולטן העותמאני במטרה לשקם את העיר, ואת הקהילה היהודית שבה. הם החלו במהלכים לשיקומה של העיר, אך לאחר שהלכו לעולמם, הפסיקו עם הזמן העבודות, ועם השנים הלכו אחרוני הקהילה היהודית ועזבו את העיר.
במאה ה-18 שליט בדואי בשם דהאר אל עומר ששלט על איזור הגליל, החל לצבור עוד ועוד כח. את המנדט שלו הוא קיבל אמנם מהאימפריה העותמאנית, שחילקה את הארץ למחוזות, ובכל מחוז מינתה שליט מקומי מטעמה שהיה ממונה על גביית כספי המיסים והעברתם לשלטון המרכזי. בשונה מקודמיו, עם צבירת הכח שנלוותה למעמד גובה הכספים, הלך דהאר וניתק את קשריו עם השלטון המרכזי, בעוד הוא מבסס את שלטונו על כל איזור הגליל. במסגרת מהלכיו, הוא פעל להבאת כוחות נאמנים לאיזורים אשר היו בשליטתו, ובהם אוכלוסיה יהודית.
במסגרת זו, הגיע אל דהאר שמעו של הרב חיים אבולעפיה, שד"ר (שלוחי דרבנן – שליחים שיצאו לגולה על מנת לאסוף כספים עבור יושבי ארץ ישראל), שבאותה עת שהה בטורקיה. הרב אבולעפיה, נולד בחברון, והיה לו קשר עמוק אל טבריה, מכיוון שסבו, היה רבה של העיר עד לחורבנה האחרון. דהאר אל עומר, ששמע שהרב אבולעפיה, מתכנן לחזור לארץ ישראל, הזמין אותו לבוא ולהתיישב בטבריה, ובעצם לחדש את הישוב היהודי החרב בעיר.
הרב אבולעפיה התקבל על ידיו בכבוד מלכים בטבריה, ולצד הרצון הטוב, גם ניתנו לו אמצעים לחדש את בית הכנסת החרב של טבריה, שעל פי המסורת, התפלל בו האר"י, ועל חורבותיו הקים הרב את בית הכנסת "עץ חיים", אשר שוכן עד היום בסמוך לטיילת של טבריה. לצד בית הכנסת בנו בפקודת הרב אבולעפיה גם חנויות ובתי מסחר, בית מרחץ ועוד. חידוש הישוב היהודי בטבריה עורר תקוות רבות ברחבי העולם היהודי והוא עורר אצל רבים תחושה שאחרי כ1700 שנות גלות, חוזר העם היהודי לארצו.
הברית עם השליט העצמאי זימנה ליהודי טבריה גם סיכונים, לאור נסיונות של מושל מחוז דמשק מטעם השלטון העותמאני, להחזיר את השליטה בגליל לידיו. הוא צר על העיר פעמיים, וניסה למוטט את חומותיה המשוקמות, ואת מגיניה שעמדו בידי כמעט 100 ימים של מצור קשה. לאחר כישלון המצור השני עם מותו של מושל דמשק, קבעו יהודי טבריה את אותו יום, ד' בכסליו, ליום "פורים דטבריה", וקבעו לנהוג בו שמחה ומשתה, כמו בחג הפורים. העיר טבריה ותושביה היהודים ניצלו, ומאז לא פסקה התיישבותם בה.
