על כביש 91, בין מחניים למושב משמר הירדן (המודרני), שוכן אתר חבוי בינות לשדות החקלאיים, בשם ח'ירבת ירדה. אמנם מיקומו היום לא בולט, אבל בתקופה שלפני ותוך כדי הקמת המדינה, הייתה למקום חשיבות רבה, גם ברמה המקומית, אבל יותר מכך, חשיבותו של המקום הייתה עבור כלל הגליל, ומיד נבין מה הפך את הנקודה לכזו.
מי שיגיע כיום לח'רבת ירדה, יראה מבנה מרשים, שנראה כמו חאן גדול וחזק עבור עוברי דרכים. למעשה, ארכיאולוגים, ממצאו במקום ממצאים כבר מהתקופה הרומית המאוחרת, לפני כ1700 שנה, דרך התקופה הממלוכית ועוד.
סביב המאה ה-19, היה במקום בית עשירים שנבנה על ידי משפחה שחלק מהאדמות החקלאיות מסביב, היו שייכות לה. בשנות ה-30 של המאה ה-19, פעלה הקרן הקיימת לישראל לרכישת אדמות האיזור, כולל המבנה שבראש הגבעה. תהליך הרכישה היה ארוך מכיוון שחלק מהקרקעות היו שייכות למשפחות אחרות, שחלקן התגוררו בלבנון והיה צריך לאתר את כולן. בשנת 1936, השלימה קק"ל את תהליך הרכישה.
החשיבות הגדולה של הבעלות על אדמות המקום, הייתה לאור מיקומו האסטרטגי, ושליטתו על הדרך העולה מהגליל ועמק החולה, אל רמת הגולן, דרך המעבר האסטרטגי של גשר בנות יעקב על הירדן, וכן בסמוך לדרך הראשית מדרום לצפון (כביש 90 של היום).
עם פרוץ מלחמת העצמאות החל מכ"ט בנובמבר 1947, מיד לאחר החלטת החלוקה, התחילו באיזור התקפות מצד צבא ההצלה של קאוקג'י, בפיקודו של המפקד בשטח: אדיב שישאקלי. היה זה צבא של מתנדבים ממדינות ערב שבאו למלחמה במדינה שתכף תיוולד, במטרה לתת מכה שתמנע את הצורך של אותן מדינות לשלוח את הכוחות הסדירים שלהם. מי שעמד מולן בגבורה היו חטיבות כרמלי ועודד, שמנעו מהם מלהשתלט על המקום ולהטריד את יישובי הסביבה והצירים הראשיים הסמוכים.
כשלושה שבועות לאחר הכרזת העצמאות וקום המדינה, נפלה המושבה משמר הירדן (ההיסטורית) שישבה ממש בסמוך לגשר בנות יעקב בקצה כביש 911 שלפני הירדן, ואותה הזכרנו באחת הכתבות הקודמות. המושבה שעמדה בגבורה מול הסורים, על מעטי מגיניה, הצליחה להחזיק אותם כ4 ימים. אך לאחר נפילתה, עשו הסורים את דרכם במעלה הדרך מערבה, בדרכם לכבוש ולחלק את הגליל היהודי. נסיונות נוספים כאלו נעשו באיזור דגניה ועין גב, אך הם כשלו, וכח מרכזי שלהם רוכז באיזור זה.
במסגרת מבצע "ברוש" החלו כוחות צה"ל במהלך שנועד לפגוע באותו ראש הגשר הסורי, שישב במשמר הירדן ומערבה. כוחותינו צלחו את הירדן במבצע לילי מורכב אל גדתו המזרחית (נדגיש שוב: הסורים ישבו בשלב זה משני עבריו של הירדן, בצד "הסורי"-המזרחי, ובצד הישראלי המערבי) לצידו הסורי, וכבשו חלק מהמוצבים הסוריים שהיו בעורף ראש הגשר, תוך שמסבים לסורים נזק רב. הם הצליחו להחזיק בהם זמן מסויים, אך הסורים החלו בהתקפה קשה על כלל מוצבינו באיזור, שגבתה מספר רב של הרוגים מצידנו.
במסגרת התקפה זו, הם הסתערו גם על חורבת ירדה באש טנקים וכוחות חי"ר. כוחותינו ששמרו על המוצב, עמדו תחת האש בגבורה במשך שעות ארוכות, כאשר ככל שעבר הזמן נפלו עוד ועוד חיילים, וחיילים שנפצעו המשיכו להלחם בגבורה. עד שהתקבלה הפקודה: "לסגת" לכיוון ראש פינה. בזמן נסיגתם, כבשו הסורים את המוצב, והוא עבר לידיהם. ירדה נפלה.
מצב זה לא נמשך זמן רב, וכוחות מתוגברים שלנו, עלו חזרה לירדה. כשהם הגיעו אליה, הם מצאו רק עשרות גופות של חיילים סורים, שנפלו במהלך כיבוש המוצב, וכנראה, לאור המחיר הכבד, החליטו הסורים גם לסגת ממנו. בימים שלאחר מכן, נסוגו הסורים, שהבינו שההתקדמות לתוך עומק הגליל בעייתית עבורם, והם חזרו לקו משמר הירדן שנפלה כבר לפני.
הם שהו ממערב לירדן עד להסכם שביתת הנשק, בו הוסכם כי הם יעברו לקו שממזרח לירדן.
בקרבות על ירדה נפלו חללים רבים, אך בגופם, הם מנעו את כניסת הסורים לעומק הגליל, ואת פלישתם ללב הארץ.
