קיבוץ גדות. או בשמו הראשוני: "הגוברים".
קבוצת הגוברים הורכבה משתי קבוצות שונות: חברי גרעין נח"ל של הנוער העובד והלומד שהיה במסגרת הכשרה בחולתה, ולאור קרבות מלחמת העצמאות, גויס ללחימה במסגרת הפלמ"ח. אליהם הצטרפו עולים, ניצולי שואה מפולין ששהו בקיבוץ דפנה. את תחילת דרכם, עשו החברים ב"דרדרה" אותה הזכרנו באחד המדורים הראשונים. הם ישבו לצידה המזרחי של "ימת החולה", ובעצם היוו גבול אנושי אל מול הצבא הסורי שהיה למראשותיהם, במורדות רמת הגולן.
לאחר תקופה שם, ועם שחרור שטחי המושבה החרבה משמר הירדן על ידי הסורים שחצו את הירדן לצידו המזרחי, התיישבו חברי הגוברים על שטחיה הנטושים, והחלו בבניינה המחודש. החברים החלו בעיבוד שטחי האדמה, בבניית בתי מגורים, חדר אוכל ועוד, תוך שאת מימיהם, קיבלו מצינורות שהובלו מראש פינה. רק בהמשך חוברו למעיינות מקומיים, וכן למי הירדן.
גם במיקום זה היוו החברים, שבשנת 1954 כבר קיבלו את השם "גדות" כסמלי לישיבתם על גדת הירדן, גבול אנושי אל מול הסורים שהתקיפות אותם באופן תכוף. המתיחות בין הסורים ידעה עליות ומורדות, בעיקר בהקשרי הקרבות על המים (ייבוש החולה, הקמת המוביל הארצי והרצון להטות את מי הירדן ע"י ישראל, תכנית הטיית מקורות הירדן על ידי הסורים ועוד). כל פעם שהמתיחות עלתה, ספג קיבוץ גדות (וישובים נוספים בעמק) הפצצות כבדות, שבעקבותיהן, חרב המשק מספר פעמים.
אחת ההפגזות הקשות ביותר, התרחשה כחודשיים לפני מלחמת ששת הימים. הסורים פתחו בתקיפות על חקלאים בקיבוץ האון, ומשם החלה סדרת תקיפות הדדיות, במסגרתם הפילה ישראל שישה מיגים של הסורים. הסורים ירו תוך זמן קצר מאות פגזים על משק גדות,
והחריבו אותו כמעט עד היסוד.
כמאמר השיר:
פגז אחרון התפוצץ ושתק,
עטפה הדממה את העמק.
ילדה בגדות יצאה ממקלט,
ואין בתים עוד במשק.
אנשי גדות שראו את משקם החרב לא אמרו נואש, והחלו מיד בבנייתו המחודשת. כמה ימים לאחר מכן, כבר הועמדה חופה לאחד מהזוגות שישבו במקלטים. גם בקרבות ששת הימים הישוב קיבל מכה קשה, אך שוב ושוב עמד על רגליו.
עם רוח הבניה והתקומה מההריסות, היו חברי גדות בין אלו שדחפו ופעלו ליישב את רמת הגולן. אותה רמה, שאחרוני יהודיה עזבו אותה מאות שנים לפני כן בנסיבות שונות. אותה רמה שהיום פורחת ומשגשגת.
